הצדדים המגיעים לגישור מבקשים לנצח, או להגיע לפתרון שמקובל עליהם. הם לרוב יהיו בטוחים למדי בהבנתם את המצב. הם יהיו בטוחים בצדקתם. הם יהיו נטועים בעמדתם לרוב. הסכסוך הוא קרב בין אי-הסכמות. התנגדות נוטה להיות לא גמישה. בכל מקרה, תהליך מוצלח של קבלת החלטות יחייב את הצדדים לעבור שינוי, בהגדרה. אם הם יכולים לקבל החלטה בקשר לסכסוך, הם יהיו חייבים לשנות את ההבנה והתפישה שלהם כלפי הסכסוך, הצד או הצדדים האחרים, ואפשרויות פתרון הסכסוך.
המגשר מציע לצדדים להביט בדרך חדשה על הסכסוך, לראות גם את התפישה של הצד השני ולשקול פתרונות שהם לא צפו מראש. בסיומו של גישור מוצלח, הצדדים יראו את העולם ואת עצמם בדרך שונה מזו שהיתה להם, כשנכנסו לראשונה לחדר הגישור. גם אנו המגשרים יכולים לשנות את השקפתנו על הצדדים ועל הסכסוך במהלך התהליך. זה אולי נשמע מוגזם, שהצדדים ישנו את תפישתם על העולם ועל הסכסוך בתום הגישור. עוצמת השינוי תלויה בעומק וייחודיות הסכסוך, אבל בכל מקרה, זה השינוי שעובר על הצדדים מנקודת הפתיחה של הגישור ועד להגעה להסכמות.
העובדה שהשקפת עולם וזהות הם חלק מהתהליך, יכולה להסביר מדוע הגעה להסכמות ולהחלטות קשה כל-כך לעיתים. לא תמיד אנו מוכנים לשנות את ההבנה שלנו את העולם ואת עצמנו.
סכסוכים נסובים לרוב על הבדלים בין מה שאנו יודעים, חושבים, מאמינים ומבינים. כשאנו מדברים על שינוי בהבנה ובתפישה שלנו, על מה אנחנו בעצם מדברים? היכן קיימים היסודות החווייתיים הללו? "אנו יצורים גופניים. החוויות הקוגניטיביות וחוויית הזהות שלנו נובעים ומוטמעים במבנה העצבי של המוח ומערכת העצבים"[1].
כשאנו מבקשים ממישהו לשנות את דעתו, אנחנו מדברים לא רק על משהו צורני, אלא על שינוי פיסי - המבנה העצבי של המוח, שמהווה את מה שאנו יודעים ואת מי שאנחנו, צריך להשתנות במידה זו או אחרת. מידת ההתנגדות לשינוי תלויה בנסיבות.
עוד טרם לידתנו, המוח שלנו מקודד חוויה תפישתית ברשתות נוירונים דינמיות ויציבות יחסית. בלי הפעילות הזו לא תהיה למידה, לא זכירה ולא התפתחות של זהות. החוויה התפישתית שלנו את העולם מובנת בנו ומעצבת אותנו, על ידי יצירת רשתות הנוירונים הללו. מה שאנו מכנים "חוויה מעצבת", זו בעצם הבְּנִיָּה של המוח שלנו.
מה שאנחנו יודעים זה מי שאנחנו. פסיכולוגיה היא העיצוב הביולוגי שלנו בידי גנטיקה וחוויות. זהו הידע שלנו ומורכבות המשמעות שאנו נותנים לו, שמהווים את הזהות שלנו ושדרכן צדדים בסכסוך רואים זה את זה. כל חוויה תפישתית יכולה לאשש חוויה קודמת, ולחזק מעגלי נוירונים שנוצרו בעבר. היא יכולה ליצור חוויה חדשה, שאז תקודד במוח ותיצור מעגל ידע נוירוני חדש. או שהיא תהיה מנוגדת לחוויה קודמת, שאז או שיווצרו מעגלי נוירונים חדשים להכיל ולשלב את החוויה, או שהחוויה החדשה תִּדָּחֶה או המוח יתעלם ממנה, והיא לא תשנה מבנים נוירולוגים קיימים.
הצדדים בגישור ניצבים בפני אתגר קוגניטיבי מורכב, הנובע מהמידע החדש שהם מקבלים והאופן שבו הוא משפיע על הזהות ועל הדעות שלהם. הם צרכים לבחור בין יציבות המְשַׁמֶּרֶת את הזהות שלהם, לבין גמישות המאלצת אותם לוותר על האני הישן ומחייבת קבלת זהות חדשה בתהליך מכאיב. אלו הדינמיקות שצדדים בגישור פוגשים כשהם מנסים לפתור סכסוך, גם אם הם לא יגדירו אותם במונחים נוירולוגים. בהביננו שהשינוי הוא תהליך פיסי, גופני, נוכל להעריך טוב יותר את הקושי שיש לעתים לצדדים העוברים שינוי.
שינוי הוא דבר הכרחי בפתרון סכסוכים, אבל קל או פשוט הוא לרוב לא. ההבנה של הבסיס הפסיולוגי של תפישה, מחשבה ושינוי יכולים להביא אותנו להבנה טובה יותר כיצד ומתי להתערב בתהליך, תוך שאנו לוקחים בחשבון את ההיבט הנוירוני של חוויות הצדדים.
[1] Tim Hicks: Embodied Conflict: the neural basis of conflict and communication
תמונה: ויקיפדיה