גישור מכיל פרדוקסים מעצם מהותו. מול המגשר יושבים שני צדדים או יותר, על כל אחד מהם יש לו, למגשר, דעה שונה, לעתים מנוגדת, והוא צריך לנהל מארג מורכב של קשרים ודיאלוגים בעלי הבטים פסיכולוגיים ותקשורתיים, לקרוא שפת גוף, להבחין בהבדלים תרבותיים, מגדריים ואחרים, ולנהל מחלוקות על נושאים משפטיים, אישיים ואלה שהובילו לסכסוך. גם למגשר מנוסה זהו אתגר חמקמק.
קיימים כמה מוקדים פרדוקסליים בגישור, שיפורטו בהמשך. לעתים, נסיונות המגשר להרפות את המתחים בחדר הגישור מביאים לסיומו. אבל מה אם התקשורת בין הצדדים השתפרה בינתיים - האם מצב פרדוקסלי זה יחשב ככשלון של הגישור? ומה עם המתח בין הניסיון לקרב בין הצדדים, לרצון לשמור על האוטונומיה של כל צד? הבנה טובה יותר של המגשר את המתחים והפרדוקסים בגישור יאפשרו להכיר בקיומם של מצבים, שבהם אין בכוחו של המגשר להביא לסיום מוסכם של הגישור.
הפעלת "לחץ" מול אוטונומיה של הצדדים
מגשר מנהיג ומכוון את הגישור, במודע או שלא במודע, גם אם הוא מאמין בזכותם של הצדדים לקבוע את כיוון הגישור. המגשר פועל להעצמה והכרה בצדדים. מגשר מוכוון הסכם יחפש את הדרכים לצמצם את המתח בין הצדדים, שכל אחד מהם מנסה לגייס את המגשר לצידו, וכנגד הצד השני.
המגשר פרופ' דיוויד מאץ' אומר, שכדי שצד יביע את רצונו החופשי בגישור, המגשר צריך לפעמים להפעיל עליו לחץ גלוי או נסתר. הפרדוקס כאן הוא, שכדי שהצדדים יהיו במצב שהם מספיק בטוחים בעצמם כדי לשקול אפשרויות אחרות, המגשר צריך קודם כל לחזק כל צד. כל צד מסרב לוותר, מצד אחד, אבל חושש לפוצץ את הגישור, מה שמוביל להליכה על קו דק.
נוכחות המגשר מול שליטת הצדדים בתהליך
האופן שבו המגשר בוחר להנכיח את עצמו בחדר הגישור, משפיע במידה רבה על ההליך ותוצאתו. מטבע הדברים, מדובר במימד אישי לגמרי של כל מגשר. מגשר יכול להביא את הצדדים לחתימה על הסכם או להשלמה עם הצד השני, בזכות כריזמה, קסם אישי ואמינות. אלא שזה בדיוק הפרדוקס, כי תפיסת המגשר המובהקת היא, שאין לו כל השפעה על הסכסוך או תוצאתו - כך שבעצם עליו להשפיע, מבלי להשפיע.
גם הצורך של המגשר להיות נוכח בכל רגע ורגע בגישור הוא פרדוקס, משום שאז עליו להתעלם מהגישור כתהליך אסטרטגי עם פנים לעתיד, ולא רק להווה.
הידע המקצועי של המגשר מול מומחיות הצדדים
עם השנים צובר המגשר ניסיון וידע מקצועיים, ובדיוק בגלל זה פונים אליו מגושרים, אלא שלא תמיד הוא מורשה להשתמש בידע שלו, למשל אם מדובר בנושאים משפטיים. מגשרים לענייני משפחה מנוסים בהסדרים אפשריים שונים של זמני שהות, מטלטלין ורכוש, אבל הם אינם מורשים לייעץ למגושרים בעניינים משפטיים או כל עניין מקצועי אחר, הדורש מומחיות (אקטואריה, למשל). כך יוצא, שמי שמגיע לגישור כדי להימנע מעימות משפטי, מוצא עצמו מופנה דווקא על ידי המגשר לייעוץ משפטי (כאשר זה נדרש), שלא תמיד רואה עין בעין את הגישה הגישורית.
שמירה על סודיות מול הצורך לשתף מידע
הגישור נפתח בהבהרת המגשר על הסודיות הנשמרת בגישור, הן כלפי חוץ והן כלפי פנים, כל עוד הצדדים בוחרים שלא לשתף מידע עם הצד השני (בשיחות האישיות). הרעיון הוא, שסודיות מאפשרת כנות, המביאה בתורה לקידום האפשרות של הגעה להסכמה. אלא שיש הסבורים, שלמגשר יש את האפשרות לשתף מידע באופן מבוקר, באופן שיקדם את הגישור, מבלי לעבור על כללים אתיים. הדרך לעשות זאת, היא על ידי הערות אגב, או משפטי "מה יקרה אם..", מה שיכול לאפשר לצדדים לראות טוב יותר (או בכלל) את האינטרסים של הצד השני, מבלי לגרום להם לעשות ויתורים ישירים, שהם לא מעוניינים לעשות.
הפרדוקס הוא בין שמירה על סודיות, לבין העברה מבוקרת של מידע שנמסר למגשר בפגישה נפרדת, תוך הסתמכות על שמירת המידע. היכולת הזו של המגשר להשתמש במידע הסודי באופן שלא ייתפס על ידי מי מהצדדים כהפרה של הבטחת הסודיות, אל מול האופן בו תופסים הצדדים את אמינותו של המגשר, יוצרת מתח, שיכול ליצור אמנם הזדמנויות להגיע להסכמות, אבל בה בעת יכול לפגוע באמינות המגשר ובתהליך כולו.
אמפטיה מול פתיחות
אמפטיה וכנות הן שתי תכונות חשובות באישיות המגשר. כמו כל דבר אחר, התכונות האלה צריכות להיות מאוזנות ומבוקרות - יותר מידי מכל אחת מהן, עלול להפר את האיזונים בחדר הגישור. אמפטיה מביאה למעורבות, בעוד שהגינות מחייבת אובייקטיביות וניתוק, כך שלהיות גם אמפטי וגם פתוח וכנה זו סתירה. מעורבות וניתוק משחקות זו לצד זו.
חוסר פניות מול הטיה לעבר פותרי המחלוקות
הגם שאנחנו כמגשרים מציגים את עצמנו כחסרי פניות וכלא מוטים מראש לשום צד, כמה דקות לתוך הגישור כבר נוצרת אצלנו הטיה ראשונית לעבר אחד הצדדים, למשל כלפי מי שמציג גישה מעשית יותר (אמיתית או מדומה), בייחוד אם למגשר גישה כזו. מגשרים נוטים שלא לאהוב גישות שמתנגדות להגדלת העוגה, ואת מי שמתמקח לשם ההתמקחות. כתוצאה מכך נוצר מצב פרדוקסלי, בו המגשר ייטה לצדו של מי שמגלה גישה של פתרון בעיות, בדיוק כמוהו. המגשר מחפש שיתוף פעולה והצלחה של הגישור, בין אם זה בחתימה על הסכם ובין אם לא. בכל מקרה, לא סביר שהחתירה לסיום הגישור מצידו של המגשר תותיר אותו נייטרלי כלפי מי שלא "משתף פעולה" עם הגישור.
אמון מול שקיפות
המגשר שואף לזכות באמון הצדדים החל מהרגע בו נפתח הגישור, ולשכנע שהוא הוגן ונוהג שווה בצדדים. שקיפות מצידו של המגשר באשר לתהליך ותפקידו, אמורה לחזק תחושות אלה. אלא שישנן טקטיקות לקידום הגישור, שבהן יכול המגשר לנקוט, שלא ניתן לחשוף אותן לצדדים, כמו התממות לצורך העלאת אפשרויות פתרון. האם גישה כזו לא פוגעת באמון הצדדים במגשר, אם זה מחליט לנהוג בשקיפות מלאה?
כנות מול החשש לרמאות
לעתים מביא צד לידי המגשר מידע סודי, שעלול להשפיע על האפשרות של הצד השני להגיע להסכמה. המגשר נדרש להחליט אם לחשוף את המידע הזה לצד השני, כדי להמנע מלהיות שותף להונאה. הפרדוקס כאן הוא משולש: המגשר רוצה לשמור על שקיפות, אך גם כפוף לכללים אתיים ומוסריים. המגשר מחזק את אמון הצדדים בו, בעוד שאחד מהם עלול להיות מולך שולל, ואילו הצד השני חש נינוח לחשוף בפני המגשר את המידע הסודי. לבסוף, הצד שהמידע לא נחשף בפניו עלול לערער על ההסכם, אם יוודע לו המידע שהוסתר ממנו.
לפרדוקסים נוספים ולמאמר המלא: https://blc.law/wp-content/uploads/2016/12/2005-07-paradoxes-of-mediation-branchmainlanguagedefault.pdf