כשמנקים את כל המעלות הטובות והמטרות המוצדקות שאנחנו עוטפים עצמנו בהן כמגשרים מקצועיים ומנהלי משא ומתן, בבסיס אנו סוגרי עסקאות (תרגום חופשי שלי ל-Deal Makers - ר.א.). ניהול משא ומתן באמצעות צד שלישי אינו דבר חדש בהסטוריה האנושית, אבל רק בעשרות השנים האחרונות הוא הפך למקצוע מסודר. אלא שמתווכים, משתפי פעולה והנכונות למשא ומתן בכלל, היו בעבר ביטויים לחולשה. בתרבויות שונות, משא ומתן הוא מוצא אחרון לפני מלחמה, והוא נעשה רק מחוסר ברירה. מבחינה זו, שימוש במניפולציות והתנהגות אופורטוניסטית איפיינו את מנהלי המשאים ומתנים. הקו שעובר בין גישור ובין משא ומתן בו הצדדים מוליכים שולל זה את זה, דק מאוד לפעמים.
הסטורית, משא ומתן, כמו גם גישור, לא נחשבו כאפשרות העדיפה לפתרון סכסוכים. רוב המשאים ומתנים נערכו מאחורי הקלעים, והמגשרים נאלצו להעביר מסרים לא רצויים מצד לצד. רוב האנשים סולדים מסכסוכים, ומי שעוסק בהם עלול להיות מוכתם ולהיתפס כחשוד בעיני כל הצדדים. ההסטוריה מלאה בדמויות שתדמיתן השלילית נובעת ממעורבות שלהן במחלוקות, בניסיון לפתור אותן, הרבה פעמים באופן שנחשב כניעה מבישה בעיני צד אחד. אחרי מלחמת העולם השניה על תוצאותיה הקטלניות, משא ומתן לפתרון מחלוקות עלה למעמד כמעט מדעי, במחשבה שהרציונל האנושי יביא לפתרונות שמונעים הרס וחורבן.
אלא שמשא ומתן היה ונשאר בעייתי, כי לא תמיד הוא מתנהל בהגיון ומנסה להגיע לפתרון "צודק", אלא אפשרי. משא ומתן חותר תחת מיתוס הרציונל האנושי של החברה המערבית בת ימינו. גם המגשר לא עונה בדיוק על הדרישות של בעלי מקצוע מומחים בתחומים אחרים. כך למשל, אובייקטיביות ונייטרליות הן תכונות הכרחיות למגשר, אבל לא באופן שהופך את תרומת המגשר לגישור ללא פוריה (בהנחה שמטרה הגישור היא הגעה להסכם - ר.א.).
המעורבות הישירה של המגשר בשורשי הסכסוך מקשה על עמידה ללא תנאים בכללי אתיקה, כמו שקורה במקצועות אחרים. מגשרים נאלצים לעתים קרובות להתמודד עם צדדים שלא נוקטים בגישה רציונלית, במובן המקובל של המילה, ולעתים אף לא פועלים בשם האינטרס האישי שלהם. לדרוש מצדדים בסכסוך לתת אמון, לשתף פעולה ולהיות הגיוניים זה כמעט מגוחך. אנשים מפחדים שיתמרנו אותם, יעבדו עליהם וישימו אותם ללעג. מגשר שמציג חזות של נייטרליות ושמירת מרחק מהסכסוך, לא ממש נותן מענה לחששות הצדדים הטבעיים מהליך הגישור.
מגשרים שמתחילים לעסוק בגישור מבינים מהר מאוד, שעליהם לשים בצד לעתים קרובות את מה שלמדו בקורס הגישור, ולהסתמך על האינטואיציה, השכל הישר, הקסם האישי ותחושות הבטן שלהם. הם יכולים לנקוט באסטרטגיות שלא כתובות בספר, כדי לסייע לצדדים להגיע להסכמה. לא אחת קורה, שהמגשר מצליח לנהל גישור אפקטיבי, דווקא כשהצדדים מסכימים לכופף תקנות ומדיניות מוצהרת. לנסות ולכפות בכח פרמטרים אתיים על גישה מעשית, עלול לפגוע במאמצים לקדם את הגישור.
עצם הנסיון לגלות נאמנות מלאה לנייטרליות וחוסר פניות עלול לפגוע בעבודת המגשר. מובן, שמגשר צריך לגלות יחס שוויוני לשני הצדדים ולא להיות מוטה, אבל זה לא אומר שהוא לא יהיה מעורב. אפקטיביות מחייבת מעורבות.
כשבאים לגבש חוקי אתיקה, נדרש להגדיר על מי הם מגנים וממה? וגם, אילו פעולות של המגשר הן בתחום האסור ויש למנוע אותן? בנוסף על הגנת הצדדים, איך המגשרים יגנו על עצמם מפני עצמם, כשהכוונות הטובות עלולות לחתור תחת מהות הגישור? רק בעשרות השנים האחרונות עלה נושא האתיקה בהקשר של ניהול משא ומתן, כחלק מההתמקצעות של מנהלי יישוב הסכסוכים. ההשקפה היתה, ובודאי עודנה אצל רבים, שכל עוד מיושב הסכסוך בצורה לגיטימית, גם אם הוא כרוך בפשרות לא נעימות של הצדדים, הרי שהגישור השיג את מטרתו. הכנסה של קודי התנהגות עלולה להראות מעט מיותרת ולא לעניין, שהרי התהליך כולו נעשה בהסכמה בלבד. אבל האם באמת המגשר יכול, שלא לומר צריך, לאפשר תנאי דיון שווים לכל הצדדים והסכמה מדעת ללא פשרות? האם השתה של חוקי אתיקה לא עלולה לחתור תחת מטרת הגישור של הגעה להסכם (אם זו אכן המטרה - ר.א.)? אתיקה היא לא מעט עניין של פוליטיקה, בה אחדים מנסחים עבור אחרים חוקים. אבל הסגנון האישי משתנה ממגשר למגשר, ומה שנראה לאחד בעייתי, לא נתפס כך על ידי האחר.
כדי לוודא שאנו המגשרים לא מונעים בעד עצמנו למלא את תפקידנו כראוי ולהשאר ברורים וממוקדים עם מינימום הגבלות, ישנן ארבע דרישות שבכוחן להגן על הצדדים ועל הליך הגישור עצמו, והן:
ניגוד עניינים: על המגשר לחשוף כל קשר בינו ובין הצדדים, שותפיהם, משפחותיהם, או ארגונים בהם הם חברים. על המגשר להימנע אפילו ממקרים של מראית עין, שעלולים לגרום לצד לפקפק בהסכם שהושג ובהעדפות המגשר, לא רק בגישור אלא אף בעתיד.
הבהרת התפקיד: לעולם לא ימליץ המגשר על פתרון, ובוודאי לא יכפה על הצדדים החלטה שלו, ללא הסכמה שלהם ("החלטת מגשר" - ר.א.). על המגשר להציג את היתרונות, כמו גם הסיכונים, במהלך כזה. מגשרים רבים נוטים שלא להבחין בקו הדק המפריד בין מי שמסייע בקבלת החלטה, למי שמקבל אותה.
זכות כל צד לסיים את הגישור: על המגשר להבטיח ולהגן על זכותם של הצדדים לסיים את הגישור בכל עת, ללא נימוק. אם המגשר לא מוצא נימוק הולם לצדדים שישארו בחדר הגישור, אסור לכפות עליהם להשאר, גם אם הופנו לגישור מטעם בית משפט או כל גוף אחר.
חובת סודיות: אסור למגשר למסור לצד שלישי, בית משפט, שופטים ועורכי דין או כל סמכות ממונה אחרת, כל מידע על הצדדים, הגישות שלהם, המוטיבציות שלהם, או מעשיהם בכל זמן. נאמנותו של המגשר צריכה להיות נתונה בראש ובראשונה לצדדים. משום כך, על המגשר אסור להילחץ על ידי הצדדים ולהפוך לחוקר, למשל אם עולה אפשרות של התעללות בילדים - יש מספיק גופים שתפקידם לבדוק ולטפל בנושא, והגישור אינו המקום לזה. כמובן שבמקרים של חשד לסכנה מיידית, חלה על המגשר חובת דיווח לרשויות הרווחה או למשטרה. חובת דיווח כשלעצמה לא צריכה להיות חלק מקוד אתי.
אין מחלוקת שכללי אתיקה חיוניים. קודי התנהגות מציעים פרמטרים יעילים להתנהגות מקצועית. יחד עם זאת קיים מתח מובנה בין כללים שאין לעבור עליהם בשום אופן, לבין כללים מעורפלים. במקרים מורכבים במיוחד, לאו דווקא ההגיון והדרך המסודרת מביאים להסכמות. ההחלטות במקרים כאלה לא תמיד מתקבלות מהסיבות הנכונות ולא תמיד בתאימות מלאה לחוק היבש או לתקנות. במילים אחרות, הגעה לסכמות, בייחוד לאחר דיונים ארוכים ומתישים, נעשית לעתים תוך כיפוף הפרשנות המחמירה של כללי האתיקה. הנטיה האנושית הטבעית להולכת שולל מסוכנת, אבל בה בעת מאפשרת למגשר למצוא דרכים יצירתיות להשפיע על הגישור. כללים אתיים מגינים עלינו מפני צדדים סוערים שלנו, אבל עלולים לסרס את המקצוענות של המגשר. רק שילוב בין הומניזם, אסטרטגיה, וחתירה לביצוע עסקה יוצר מגשר מקצועי.