דמיינו סיטואציה בחדר הגישור, בה אחד הצדדים מפריע כל הזמן לדברי הצד השני. שניהם חתמו על הסכם הגישור בו נאמר, בין היתר, שיכבדו האחד את השני. אז חתמו. בכל פעם שהצד המפריע מעיר, המגשרת מביטה בו ברמיזה שיחדל. אבל הוא דווקא מגביר את ההפרעות, והיא תוהה מדוע הוא לא מגיב לרמיזות שלה והאם היא צריכה להעיר לו מילולית. אלא שאם תשאלו את הצד המפריע מדוע לא הגיב לרמיזות של המגשרת, הוא עלול להשיב, שחשב שהיא דווקא מעירה לצד השני, שגילה עקשנות מפליגה בשיח. מה שקרה, הוא שהאות ששלחה המגשרת והיתה בטוחה בהיותו ברור, לא נקלט נכון. מדוע זה קרה?
כתבתי בפוסט הקודם על הטיות קוגניטיביות בגישור. ובכן, גם מה שמתואר בסיטוציה הגישורית לעיל הוא הטיה - הטיית הבטחון העצמי המופרז.
בטחון עצמי מופרז ביכולת שלנו לשלוח מסר ברור, יכול ליצור פער בתקשורת. בטחון עצמי מופרז ביכולת שלנו לקלוט מסר, יכול להרחיב את הפער הזה.
דיברתי כל-כך ברור. אין מצב שמישהו לא הבין אותי. אולי אלה המילים שבחרתי, אולי דוגמה לא מוצלחת שהשתמשתי בה - בכל מקרה, מי שאמור היה לקבל את המסר שלי, לא קיבל אותו, למרות ש"אני, בטוח הייתי מבין". לא בטוח.
היא מכירה אותי מצויין. אין סיכוי שלא תדע למה התכוונתי. זו הנחה מאוד מסוכנת, בעיקר ביחסים משפחתיים ובין חברים. גם הקרובים לנו ביותר אינם קוראי מחשבות, וחבל לנו ולהם שנצפה שיהיו.
אני מכירה אותו כמו את עצמי. ברור שהבנתי בדיוק למה התכוון. לפעמים זה קורה אפילו לפני שהם מסיימים משפט - אנחנו כבר מבינים. זאת אומרת, נדמה לנו שאנחנו מבינים. אנחנו מוטים, כאמור. אולי כדאי שבכל זאת נוודא שהבנו ושהובנו כראוי?