בעוד שרוב הסכסוכים בחיי היומיום ניתנים לפתרון בקלות, בסכסוכים מורכבים נדרש סיוע של גורם מקצועי, מגשר, שמומחיותו היא בתחום משא ומתן ופתרון סכסוכים.
קיימים מודלים שונים של גישור, ששניים עיקריים הם המודל המעריך (Evaluative Mediation) והמודל המאפשר (Facilitative Mediation). בעוד שבמודל המעריך למגשר תפקיד דומיננטי בהכוונת הצדדים לעבר הסכמה, במודל המאפשר באים לידי הביטוי באופן בולט הצרכים והיחסים בין הצדדים.
המודל המאפשר מזכיר יותר בוררות מאשר לגישור, ולכן לא יידון בפוסט הזה.
רובנו מורגלים להתסכל על סכסוך כמצב של מרוויח-מפסיד, בו המפסיד זוכה לתהילה, והמפסיד לביזוי. עד כדי כך אנחנו מותנים לתפיסה זו, שאם אין מנצח ברור, לא נתפוס את זה כסכסוך. מערכת המשפט עורכי הדין ומגוון בעלי מקצוע אחרים מתפרנסים ממצב זה. הכרעה שיפוטית משמעה, מי זכה (עתירתו התקבלה) ומי הפסיד (עחירתו נדחתה). פניה לערכאות יקרה לרוב מעלות הסכסוך עצמו.
גישור, לעומת זאת, הוא תהליך פתרון סכסוכים המבוסס על רצונם החופשי של הצדדים ועל הסכמתם הברורה. המגשר המקצועי מאפשר לצדדים להגיע לתוצאה מוסכמת עליהם, ולכן נתפס כמצב שבו שני הצדדים מרוויחים ואין צד מפסיד. נהוג לקרוא למצב זה נצחון-נצחון (win-win), אם כי אפשר לראות בהגדרה זו אוקסימורון, שהרי לא ייתכן נצחון שאין מולו הפסד.
באופו מעשי, גישור יכול לשמש או ככלי לפתרון בעיה, או ככלי לבניית יחסים (גישור טרנספורמטיבי). אם הגישור בא לפתור בעיה, הרי שמוקד הגישור מוגדר כבעיה שיש לפתור או לנהל אותה, למש, סכסוך על שיפוץ דירה, מוצר פגום, שירות וכדומה. תפקידו של המגשר במצב זה הוא לסייע לצדדים לזהות את הבעיה, ואז לסייע להם למצוא פתרונות מוסכמים, שיענו על הצרכים והאינטרסים שלהם.
בגישור לבניית יחסים, תפקיד המגשר לפעול לשיפור התקשורת והיחסים בין הצדדים. "פתרון סכסוך" בגישור כזה אינו מטרה, אלא תוצאה משנית.
המגשר במודל הגישור המעריך מתמקד בבעיות שהוליכו לסכסוך, בוחן את עמדות הצדדים ביחס למוקד הסכסוך, ומעריך את החוזקות והחולשות של הצדדים, כדי שאם יתבקש על ידיהם, יוכל להביע את דעתו. בגישור כזה המגשר הוא לרוב איש מקצוע בתחום הסכסוך ודעתו יכולה להיות רלוונטית עבורם, למקרה ויחליטו בעתיד לפנות לבית המשפט.
במודל הגישור המאפשר, תפקיד המגשר להביא את הצדדים להעלות פתרונות אפשריים לסכסוך. הצדדים נכנסים לחדר הגישור עם עמדות לגבי הסכסוך ("היא אשמה", "השירות שלהם מחורבן", "אני לא סובלת אותו"), ועל המגשר לעזור להם לחשוף את האינטרסים שמאחורי העמדות (הכרה, צדק, כסף, בטחון וכו'). האסטרטגיה הבסיסית נובעת מכך, שיש אולי דרך אחת בלבד לענות על עמדה, אבל דרכים רבות לענות על אינטרס (בגישור גירושין, למשל, תשלום על חוג לילד מועבר מהאבא ישירות לחוג, ולא דרך האמא). פגישות נפרדות עם הצדדים נעשות רק כשעולה צורך הכרחי ומובהק - רוב הפגישות הן משותפות, ורק בהן נידונים נושאי הליבה של הגישור. יוצאים מהכלל לעניין זה הם מקרים בהם הבדלי הכוח בין הצדדים מחייבים מתן מרחב פרטי לצד החלש.
נקודת ההנחה בבסיס המודל המאפשר פשוטה: אלו הצדדים שמכירים את מרחב הפתרונות האפשריים ואת האלטרנטיבות, יותר טוב מכל אחד אחר. חוסר יכולתם להגיע לפתרון מוסכם בעצמם נובע מבעית תקשורת (לרוב, חוסר תקשורת או תקשורת לקויה), ומכאן שתפקידו של המגשר לאפשר את התקשורת בין הצדדים (ישירה, או לא), על מנת שיוכלו לדון בדרכי הפתרון של הסכסוך.
הקביעה איזה מודל גישור עדיף תלויה הן בגישת המגשר והן במטרות הגישור. ברוב הסכסוכים, נקיטה באחת משני המודלים שלעיל יכולה להביא לפתרון: הגדרה עצמית, יחסים ארוכי טווח, סכסוך כלכלי, או כל סכסוך אחר יכולים לבוא על פתרונם, הן במודל המעריך והן במודל המאפשר. הבדלים בין הצדדים הם באורך התהליך (המודל המאפשר נוטה להיות ארוך יותר ולכן יקר יותר), ובעובדה שהגישור המעריך אינו מעמיד את היחסים בין הצדדים במקום גבוה.
מקור: https://www.mediate.com/articles/claytong1.cfm